רבים מפוסקי זמנינו מזכירים את דברי הרב צבי פסח פראנק בספרו מקראי קודש (חנוכה) על מהות ברכות חנוכה בהלכה, הדברים המובאים כאן מתבססים ע"פ הבנתי הדלה את דבריו עם הערות הררי קודש – איני מתייחס לכל הצדדים ולהלכה יש לעיין במקורות.
האם ברכות נרות חנוכה של שליח בא מכוח המצווה או השליחות?
ההבדל הוא מה קורה אם אדם שולח אחר לקיים את הדלקת נרות חנוכה וכבר הדליק האם צריך לברך?
השלטי גיבורים על המרדכי בפרק במה מדליקין כתב: "אדם שהדליק נר חנוכה יכול להדליק נר לאשה ולברך כגון שעומדת אצלו בשעת הברכה אבל בעניין אחר נראה למהר"ח שאין לברך". וכעין זה הביא המגן אברהם (תרעו ס"ק ד) וז"ל: "כתב הב"ח מ"כ אדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה אבל בע"א אין לברך כיון שהמצוה מוטלת על גוף האדם".
לכאורה נראה מרבינו חננאל שדין ברכת המצוות גדין כל המצוות התלויות בגוף שלא שייך בזה דין שליחות ולכן אם יצא ידי חובתו אינו יכול לברך לחבירו בתורת שליחות אלא אם כן חבירו עומד עליו בשעת הברכה. ויש לעיין בברכת המצוות שהם נעשות ע"י שליח והשליח מברך, למי שייך מצות הברכה, האם זה נובע משליחות במצוה וברכתה או שהשליח עושה מצוה ולכן צריך לברך עליה. [ההערה מפסקי תשובות (סי' תרע"ה על סק"ט) אפשר לחלק את המצוות לג' לגבי שליחות. א' מצוות שיש בהם חובת הגוף כמו תפילין ולכן אין בזה דין שליחות. ב' יש חובת גופו או ממונו כמו בדיקת חמץ. ג' יש חובת גוף אבל תלוי בדיבור או שמיעה כשופר, קידוש או תפילה ובזה המשלח יוצא ידי חובה אם עומד אצל השליח ומתכוון לצאת. ובהדלקת הנר יש גם חיוב על ביתו/ ממונו וגם הלול לה'. לרשב"א, ר"ן וסמ"ג אם מדליק עליו בביתו חיוב גופו נפטר לעומת מרדכי והמאירי שאין חיוב גופו נפטר שמדליקים עליו מביתו]
הרב פראנק זצ"ל אומר: שבבדיקת חמץ השליחות היא על הבדיקה ולכן הוא צריך לברך, ומוכיח זאת מדברי המג"א (תלב ס"ק ו שאומר שהיה לנו הו"א שיוכל לברך המשלח כאבי הבן אך אינו כך) ומה שכתב המשנה ברורה (תלב ס"ק י) "אחר מברך דהוי כשלוחו גם לענין הברכה" אינו מתכוון שהשולח אומר לשליח תעשה את המצוה ותברך אלא הברכה היא בגלל המצווה וזאת בגלל שציין בשער הציון שמקורו מהמג"א, ולא כדברי ידידו הגרי"מ טוקצינסקי. ולכן אף מובן דברי דרך החיים שיכול השליח של אונן שיכול לברך למרות שכל שליחותו הא שמדליק משום החשד, שהרי אונן פטור מהמצוות. ונראה שהב"ח מתכוון על שעשה ניסים ושהחיינו, שגם הרואה מברכם, ולכן המצוה בפני עצמה מוטלת על האדם להודות לה'.
ההודאה שבברכת שעשה ניסים
נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרעו סע' ג) "מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך: שעשה נסים, ובליל ראשון מברך גם: שהחיינו, ואם אח"כ בליל ב' או ג' בא להדליק אינו חוזר ומברך: שהחיינו". אולם הב"ח חולק על שו"ע וסובר כדעה שניה ברבינו ירוחם " ויש מהן שכתבו שאפילו הדליקו עליו בביתו שצריך לברך כשרואה ומכל מקום אם הדליק הוא בעצמו בביתו אין צריך לברך כשרואה נר חבירו ולפי זו הסברא האחרונה אכסנאי שנשתתף בפרוטה צריך לצאת ולראות כדי שיברך" רואים מכאן שלפי דעת הב"ח אכסנאי ומי שבביתו מדליקים עליו פוטרים אותו מחיוב ממוני מלהדליק הנרות אך מהודאה בגופו לא נפטר שמדליקין עליו אלא אם עמד שם וענה אמן.
(וכנראה שמטעם זה כתב מג"א (תרעב,ה) וז"ל ידליק כשהוא לילה, ובני ביתו מקובצים יחד. שדעתו שחיוב אדם נפטר מתי שעומד בשעת הברכה ולכן שבני ביתו מברכים לעצמם לא צריכים להוסיף אליהם אנשים. אולם חיי אדם (כלל קנד אות כ) דעתו משום פרסום הנס ולכן לדעתו גם בי ביתו צריכים להיות מקובצים בשעת הברכה)
האם יכול לברך שעשה ניסים מתי שאין לו נרות ואין מי שמדליק עליו ואינו במקופ שיכול לראות?
דעת המאירי (שבת כג) בשם יש אומרים שיכול לברך שעשה ניסים (והובאו דבריו בשה"צ תרעו אות ג ונשאר בצ"ע) וכעין דבריו כתוב בשאילתות (וישלח שאילתא כו)וז"ל: וכד מטי יומא דאיתרחיש להו ניסא לישראל כגון חנוכה ופורים מיחייב לברוכי ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה בחנוכה על שרגא בפורים על מקרא מגלה שנא' ויאמר יתרו ברוך יי' עכ"ד. ויעוין בהעמק שאלה שמצד הסברא ראוי לברך שהחיינו ושעשה ניסים ביום הראשון ללא ראיית הנרות כלל אלא שאי אפשר בלא דבר מסוים. בשאילתות מבואר שאין ברכת שעשה ניסים ברכת המצוות אלא הודיה לה' היא עיקר המצווה וחכמים תקנוה בשעת ההדלקה או הראיה וכנראה שכך סבר המאירי.
ההבדל בין ברכה שעשה ניסים לברכת להדליק
ברי"ף (שבת כג) כתוב "המדליק צריך לברך" לעומת "הרואה חייב לברך". והגר"מ כשר כתב ליישב דבר זה, שחייב לברך משום שלולי הברכה אין היכר במצות הראיה ומצוות הדלקת הנר עיקרה הוא פרסום הנס.
אולם לפי מה שנתבאר בשאילתות והמאירי רואים יישוב לשון מצד אחר שברכת להדליק היא ברכת המצוות ולכן אין היא מעכבת. וברכת שעשה ניסים לפי השאילתות והמאירי עיקרה היא הודיה לה', אלא שחכמים תקנוה בשעת הדלקה או ראיה ולכן לגבי הרואה כתב הרי"ף חייב לברך שזהו עיקרה, לעומת המדליק שזה כשאר ברכת המצוות שאין מעכב (יש לציין שדעת המור וקציעה שברכת להדליק היא גם חלק מעצם המצוה שהיא מגלה שאינה לצרכו אלא לשם נר חנוכה ופרסום מוכח מתוכה)
לסיכום
בברכת להדליק נר – מברכים על הדלקה של המצווה לשיטה א, דעת השאילתות על הודיה, מו"ק - על גילוי שההדלקה היא פרסום הנס.
בברכת שעשה ניסים – על חיוב ממונו (בני ביתו או אכסנאי) יש חיוב הדלקה לרשב"א (שקבע ב' ברכות בהדלקת הנר והרואה שמברך זה שייך במצוות הדלקת הנר, ע' במשאת המלך דיסקין על המועדים) וסיעתו ולכן נפטר אם מברכים עליו, יש חיוב לגופו וממונו לשאילתות וסיעתו, שהיא ברכת ההודאה.
על מה ההודאה בברכת שעשה ניסים
בספר עמק ברכה (בענין הלל על נס) כתב ע״פ דברי הגרי״ז שברכת שעשה ניסים שהיא הודאה על הנס אינה על נם פך השמן כיון שלא היה בזה טובה לנו אלא היא ברכה על התשועות והמלחמות, אלא דצ״ע שאם היא אינה אלא על התשועות והמלחמות א״כ לא היה לו לברך אותה אלא ביום הראשון ותו לא, שהרי בשמונת הימים לא נמשך נם המלחמות אלא הנס בפך השמן [וכ״כ הנצי״ב בהעמק שאלה (שאילתא כ״ו אות י׳) דבודאי ברכת שעשה ניסים היא על נס פך השמן דאי הוי על . התשועות והמלחמות הרי לא היה זה אלא ביום הראשון בלבד.
על הדיון לגבי ברכת שעשה ניסים אם אומרים בזמן הזה כמנהג רבים או עם וא"ו והדיון על חשיבות נס פך השמן לעומת המלחמה ע' בהרחבה בדברי מנחם ד – סי' לח.