אנו רואים שתורתנו מתחלקת לתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואשר בעל פה, הנה מהן ביאורי ופירושי המצות שבכתב, ומהן הלכה למשה מסיני בלתי נסמכות על מצות תורה שבכתב, ומהן הנלמדות מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ומהן הנלמדות מדרשות ודקדוקי המקראות. האם כולם דין דאורייתא להם ככתוב כמסור, או שחלקם דאורייתא וחלקם מדרבנן או שיש הבדלים ביניהם?
הוכיח זה במישור הרמב"ן[1] ז"ל בספר המצות שורש שני, כי לכולם יש להם דין דאורייתא, לא רק פירושי המצות הכתובות בתורה שבכתב, שזה מבואר נגלה שהן הן גופי תורה ומצוותיה, אבל גם שאר השלש מפלגות, והם: א) הלכה למשה מסיני ב) הנלמדות מי"ג מדות ג) הנלמדות מדרכי דרשתם ז"ל, כולם שוים ולהם דין תורה ממש, וכבר הביא על זה הרמב"ן ז"ל שם ראיות נכוחות וחזקות, ונזכיר אותם פה ואוסיף עליהם כהנה בעזר הצור .
א) בעניין הלכה למשה מסיני אמרו חז"ל (יומא פ.) שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני ומהן כגרוגרת להוצאת שבת (הוצאה מרשות לרשות כמו רשות הרבים לרשות היחיד במשקל כ-20 גרם אסורה מהתורה) ובזמן שהיו בי"ד סמוכים מחייבים עליה סקילה שהיא ממיתות בית דין החמורות, וכן מחיצות מה הוא רשות היחיד גם כן לעניין שבת. ולא היו מענישים והורגים את העובר עבירה אם לא היה לזה דין דאורייתא.
ויותר מזה מצינו להם ז"ל (סוטה ט"ז.) בשלשה מקומות הלכה עוקבת המקרא (רש"י פירש: מקפחת את עקבו מעמדו ועוקרת בג' מקומות הלכה למשה מסיני באה ועוקרת את הפסוק) התורה אמרה בעפר (לגבי מצוות כיסוי הדם), והלכה בכל דבר; התורה אמרה בתער (לגבי גילוח הנזיר), והלכה בכל דבר; התורה אמרה ספר(לעניין כתיבת גט), והלכה בכל דבר עיי"ש, ובזה יש בו די להוכיח שההלכות המסורות בע"פ למשה מסיני יש להן דין דאורייתא ממש:
ב) בעניין הנלמדים מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, הרי אמרו חז"ל (כריתות ה.) אל תהי גזירה שווה קלה בעיניך שהרי פיגול אחד מגופי תורה כו' שהרי נותר אחד מגופי תורה כו', שהרי בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה כו' שהרי נסקלין הן הן גופי תורה ולא למדן הכתוב אלא מגזירה שוה, והוציאו הכתוב דשריפת בת כהן מפשטיה דלאו בשריפה ממש אלא בפתילה של אבר (העונש של שריפה הוא שפיכת עופרת רותחת לפה, שזה עדיף משריפת הגוף שממהר את המיתה) מגזירה שווה דשריפת בני אהרן (סנהדרין נ"ב.). וביבמות (כ"ד.) גזירה שווה אפיתקיה מפשטיה (=הוציאה מפשט הכתוב[2]) לגמרי. ובברכות (כ:) קראו לחיוב הנשים בקידוש דבר תורה ולא למדוה אלא מהיקשא דזכור ושמור, ובכתובות (ק"ג.) אשת אב דאורייתא היא דכתיב את אביך זו אשת אביך, וי"ו יתירה לרבות את אחיך הגדול. ובכל זה נוכחנו לדעת כי לכל הדברים הנלמדים ממדות שהתורה נדרשת בהן יש להם דין דאורייתא בלי שום חילוק כלל:
ג) בעניין דבר תהלוכות דרשותיהם במקראות, יחסו חז"ל גם להם דין דאורייתא ממש, למדו ברכת התורה לפניה מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו (ברכות מ"ה.) והיא דאורייתא[3] (ע' שאגת אריה סי' כ"ד) והוא דרש לא פשוטות, אסור כלאי הכרם בהנאה מדכתיב פן תוקש ודרשינן תוקד אש (פסחים כ"ד.), ושאין כותבין תפילין רק על עור בהמה טהורה מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשינן מן המותר בפיך, וקראו חז"ל דרשה זו (שבת כ"ח:). בהדיא כתיב ביה. ובמכות (י"א.) כי אתקש [תורה לתפילין] למותר בפיך להלכותיו לא איתקש, הרי שברור להם כאילו כתוב בפירוש בתורה שבכתב דרשה זו יותר מהלכה למשה מסיני ליצא ללמד למקום אחר, והיא רק דרשה. וכזה תמצא למכביר, ולכן על אותה ששנינו (חגיגה י'.) הלכות שבת חגיגות והמעילות, הרי הם כהררים הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהם מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו, והן הן גופי תורה. פריך בגמרא הני אין (=אלה כן) הנך לא אלא אימא הן והן גופי תורה, כי הכל מאת ה' נותן התורה לעמו ישראל בקדושתו ית"ש. וכן תנא (קידושין לז.) החוקים אלו המדרשות.
הנה הראית לדעת, כי כל מפלגות תורה שבע"פ לפי דעת חז"ל מעתיקי השמועה הנאמנים, לכולם יש להם דין תורה ממש. אל אחד נתנן [תורה שבכתב] פרנס (= משה רבינו) אחד אמרן [תורה שבעל פה] מפי אדון כל המעשים ברוך הוא.
מה הם ההוכחות לנתינת תורה שבעל פה מהר סיני?
אחרי שראינו שתורה שבעל פה כל ענייניה וחילוקיה הכול דין אחד ומשפט אחד להם עם התורה הכתובה. אנו צריכים להכיר אות ומופת עדות נאמנה על כלל התורה שבעל פה, כי היא נתנה והייתה מאת נותן התורה ית"ש על ידי נביאו נאמן ביתו משה רבנו ע"ה. וטוב לגבר כי תהיה אמונתו מושרשת בלבבו מנעוריו ביסודות חזקים ומוצקים, וגם כי יזקין לא יסור ממנה.
ההוכחות מצד הסברא
רוב ענייני תורה שבכתב סתומות, המעיין המביט בם רואה שמצוותיה וחוקיה חתומות, אם לא שהתורה שבע"פ מילאה את דבריה, ותגל את מסתוריה, וביארה צפוניה, והיא המשלמת את קוצר אמריה. הנה התורה הכתובה צוותה שלא יעשו מלאכה ביום השבת וחייבה על זה סקילה, ואנחנו לא נדע איזה פעולה נקראת מלאכה, ובאה הקבלה בתורה שבע"פ כי שלושים ותשע אבות מלאכות ולהן תולדות, ועדיין אין אנו יודעים כמה יעשה בכל מלאכה, ובאה הקבלה שהוצאות דבר מאכל ותיקונו הוא כגרוגרת (עיין עירובין ד': שבת ע': ע"ד.). התורה שבכתב אסרה לנו אכילת האיסורים, חלב ודם נבילה וטריפה בשר בחלב בהמה טמאה וכיוצא בזה, ואסרה האכילה ביום כיפור, ובאה הקבלה שהם בכזית ויום כיפור בכותבת. אסרה ההוצאה בשבת מדכתיב אל יצא איש ממקומו, וביאר כן הנביא ירמיה (ועיין תוספות עירובין י"ז: ד"ה לאו) ולא ידענו לו גבול אם הוא מביתו או חצירו או רשותו או שכונתו או מדינתו, ואם מדעותינו נגיד שהוא מרשות היחיד לרשות הרבים, נשאל עוד מה הוא רשות היחיד, כמה שטח מקומו וכמה גובה מחיצותיו והיקפן וההלכה בתורה שבע"פ ביארה כל זה היטב. התורה אמרה שהנדה טמאה והבא עליה בכרת, וכתבה על זה שתי פרשיות סמוכות זו לזו (ויקרא ט"ו) ואשה כי תהיה זבה וגו', מי יגיד לנו אפוא תעלומות חכמה במה נבדלו שתי הפרשיות זו מזו שזו צריכה ז' נקיים וקרבן וזו איננה צריכה, ובאה הלכה למשה מסיני י"א יום שבין נדה לנדה יש לה דין זבה וצריכה שבעה נקיים וקרבן, ושבעת ימים יש לה דין נדה ואינה צריכה ז' נקיים וקרבן, ופרשה ראשונה נאמרה בנדה ושניה בזבה [שילהי נדה]. וכן בקביעת החדשים ותיקון המועדות, בלעדי הקבלה נגשה כעורים קיר, כמו שהאריך בזה הראב"ע בהקדמתו ובפרשת החודש הזה לכם והכוזרי שם (מ"ג אות ל"ה, שאמר שם: העם לא התלבט בדבר האל אם רצה לומר חדשי המצרים שהיו ביניהם, או חדשי הכשדים שהיו עם אברהם באור כשדים, או רצה חדשי השמש, או חדשי הירח, או שני הירח בתחבולות יסכימם עם שני השמש, כאשר בחכמת העבור), ואם נרצה להרבות בעדות מיתר המצות יארך הענין מאוד, וכבר אמר בכוזרי שם, שאף הפשוט שבתורה שבכתב הוא סתום כל שכן הסתום, וכן סיים הראב"ע דבריו שם, וז"ל, וזה לנו האות שסמך משה על תושבע"פ, שהיא שמחה ללב ולעצם מרפא, כי אין הפרש בין שתי התורות ומידי אבותינו שתיהן לנו מסורות.
ההוכחות הנובעות מהתורה
שהתורה הכתובה הגידה כן בפירוש, בשני מקומות, והם:
א) כתוב בתורה (דברים י"ב, כ"א) "וזבחת כאשר צויתיך", ולא מצינו בכל התורה שנצטוו על הלכות זביחה, ואף בזביחת הקרבנות לא פורש יותר רק שצריך לשחטם. ואיך ילמד סתום מן הסתום, אין זאת רק שדברי ד' אמת שנצטווה על זה משה רבינו ע"ה על פה וכמשז"ל (חולין כ"ח.) רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. מכאן ברור שנמסרו עוד הלכות בעל פה עד כי אמרה על זה כאשר ציויתיך.
ב) כתוב בתורה (ויקרא י', ט"ז) ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף וגו', מדוע לא אכלתם את החטאת וגו' , וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו וגו', ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ד', וישמע ויטב בעיניו, ופשטא דקרא כמו שביארוהו חז"ל (זבחים ק"א) שמתו אז נדב ואביהו בניו של אהרן ביום ההוא, [וזהו מפורש שם בכתוב שקרהו כן] והיה אונן, ואונן אסור באכילת קדשי דורות [כשעיר דר"ח] ושאל אהרן את משה רבינו ע"ה, שאם היה אוכל השעיר הייטב בעיני ד' ומשה הודה לו שטוב עשה שלא אכל יען היותו אונן. וכשתחפש חיפוש מחיפוש בכל התורה כולה. לא תמצא שאונן אסור באכילת קדשים, כי אם ממה שנלמדהו ממעשר דכתיב ביה (דברים כ"ו, י"ד) לא אכלתי ממנו בוידוי מעשר, ולפי דרשת חז"ל הוא ציווי ולא תעשה לאסור אונן אונן במעשר ונלמד ממנו אכילת קדשים מק"ו, ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו קודש חמור לא כל שכן וכמבואר בזבחים שם. וכמה עניינים גדולים יש לנו ללמוד מזה. א) שכל התורה בסיני נאמרה, שהרי מעשה דשעיר החטאת הייתה בשנה השנית לצאתם ממצרים ביום שהוקם המשכן אחר שבעת ימי המילואים, ומשנה תורה נאמרה בערבות מואב בשנת הארבעים, וקרא ש"לא אכלתי באוני" נאמר במשנה תורה ומנין ידעו למילף ממעשר שעדיין לא נאמר בו אנינות, אלא על כן שכל חוקות התורה נאמרו בסיני, [ע' ספר בית אלקים למבי"ט שחקר בזה ע"פ דעות חז"ל[4]].
ב) שביארום ז"ל שלא אכלתי באוני הוא ציווי ללאו ולאיסור הוא אמיתי, שלפי ביאור הפשטנים יתכן לבארו שהוא מתודה ואומר שאכל המעשר בזמן שלבו שמח עליו ולא בזמן שלבו דוה עליו, שכך נאה להשתמש במנתו של מלך בזמן שמחה, ולא באבל, ומנין לנו לאו לאיסור עד שנלמוד קדשים מזה, אם לא שדעת חז"ל ברורה ונכונה שהוא ציווי ול"ת.
ג) והיא נקודת המטרה אשר אליה כוננתי אמרי בזה, שהדבר הנלמד בקל וחומר דנוהו וידעוהו משה ואהרן, אהרן עשה מעשה על פיו ומשה הוטב בעיניו, שלא אכל קדשים באנינות מקל וחומר ממעשר, שהיא אחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן (ואף שאדם דן קל וחומר מעצמו היינו אחר הדורות שנשכחו (ע' תמורה י"ז) ויש לי ראיות חזקות על זה). הנה לך שני עדים נאמנים מפי התורה ומפי כתבה בעצמה שהגידה בפירוש שיש עוד תורה שבע"פ, ואחת דבר אלקים שתים זו שמענו, בכתב ובעל פה, מצדיק לצדיק מנאמן לנאמן.
ההוכחות מדברי הנביא
הורנו הרמב"ם ז"ל בספרו יד החזקה (פ"ט מהלכ' יסודי התורה ה"ד, וז"ל: אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אע"פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל) ובהקדמה לפירוש המשניות, שנביא המוחזק לנביא ויש לו את כל התנאים והשלימות המצטרך לנבואה, אם יעיד שהקב"ה אמר אליו, שהדין במצוה פלונית כך, וכי סברת פלוני (כשיחלקו שני חכמים בדבר) הוא אמת, יהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון ואין להוסיף ולא לגרוע, כמו שכתוב לא בשמים היא.
ולפי היסוד הזה חלק הרמב"ן ז"ל (סוף שורש השני מספר המצות) ציווי הנביאים ואזהרתם לשלש מערכות, האחת, מה שכתוב בהם על דרך הצוואות, שמזהירים על עשה ומתרים על לא תעשה הכתובים בתורה והוא כעין התוכחה והמוסר לקיים אותם, כעבודת גילולים ושבת ורציחה וניאוף ושבועת שקר והשגת גבול ודומיהם.
השניה הוא מה שנכתב בנביאים בדרך ספור מן המעשים ואינם כי אם תקנות שהתקינו או גזירות שגזרו, כמו מעשר פירות האילן שבימי חזקיה המלך (כמבואר נדרים מ"ה) וכן המכר בשבת בימי עזרא ונחמיה, ואינו בכלל מה שאמר שאין נביא רשאי לחדש דבר, אבל לגזור גזירות ולתקן תקנות מדרבנן הרשות בידם, ואף משה רבינו ע"ה בעצמו תיקן תקנות כאשר יתבאר באורך בפרק ג' בעזה"י.
והשלישית שהיה הדבר הלכה למשה מסיני בתורה שבעל פה, עד שבא הנביא וסמכה במקראי נבואה. והוא כמו הזירוז על מצות הכתובות בתושב"כ. ומצינו לחז"ל שהגידו כן (תענית י"ז) הא דאתא יחזקאל מאן אמרה, אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכתא אקרא. לפי שהיה קשה להם ז"ל, שלא יתכן שחידש זה יחזקאל שהרי יש לו דין תורה ואין נביא רשאי לחדש דבר לדורות, ולכך פריך מאן אמרה קודם הנביא, ומשני דהלכתא גמירי (= שהלכה נלמדה) לה מקודם [ומכל מקום טוב כתב רש"י (סנהדרין פ"ד) שערל העובד לא לוקה משום דהוי לאו דדברי קבלה, שאזהרת הלאו הוא מדברי קבלה, אבל גוף האיסור הוא הלכה למשה מסיני! והרמב"ם (פ"ו מהלכ' ביאת המקדש ה"ח) פסק באמת היה לוקה ועי' כ"מ שם] ואין זה חידוש הנביא, רק שהנביא אסמכה אקרא לזרז על זה ככל הזרוזים והתוכחות שעל קיום מצות התורה, כל זה למדתי מדברי הרמב"ן עי' שמה כי תדרשנו ומצאת בדבריו בשום לב.
ומעתה ברור לנו שכל הצווים שבאו בספרי הנביאים מגדר השלישי, שאם נאמר ח"ו שלא נמסר דבר בע"פ זולת מה שכתוב, איך צווה הנביא על דברים שלא באו בתורה שבכתב, הלא בן מות הוא בחדשו מצווה חדשה, אי לאו דהלכתא גמירי ליה, ואף שמתורת משה רבנו ע"ה הכתובה לא למדנוה, מתורה שבע"פ שמסר מרע"ה ידענוה והעתיקוה חכמי ישראל מדור לדור מימות מרע"ה עד הנביא ההוא, וחכמי דורו ידעו ההלכה ההיא בקבלה, רק שהוא פקד עליה לזרזם, כאשר גילה למוסר אזנם במצות הבאות בתורה שבכתב.
ולברר עדותם, הנני מביא ליקוט מהנמצא בתלמוד (כדי לא להלאות את הקורא אני לא מביא את כ"ב הדוגמאות ממעוז הדת) מה שלמדו מדברי הנביאים ויש להם דין דאורייתא ולא בא עניינם בתורה הכתובה, ונוכח לדעת כי היו הדברים מסורים אצלם בתושבע"פ הלכה למשה מסיני עד שבאו הנביאים ופירשום, מהם מה שהגידו חז"ל בפירוש שגמרא גמירי לה ואתא הנביא ואסמכא אקרא, ומהם מה שמעצמינו נבין זאת ונשכלה לדעת אחרי שהורינו חז"ל שדרך הנביאים היה כן להזכיר דברים שנמסרו בע"פ ולקבעם במקרא, ומצינו לבעלי התוס' ז"ל שכתבו כן באחד מהדינים שלמדום חז"ל מדברי דוד המלך ע"ה והוא דאורייתא, דעד דאתא דוד גמרא גמירי לה ואתא דוד ואסמכה אקרא[5], כאשר הגידו לנו חז"ל בעלי התלמוד בשארי דברים כמוהם, לזאת מהם נקח להשכיל ולהבין בדברים רבים כאלה הנמצא בדברי הנביאים כאשר נחשבם אחת לאחת, ותחלה אערכה לפניך מה שנמצא להם ז"ל שהגידו בפירוש כן דגמרא גמירי לה, ואח"כ אביא מה שנגזור למשפט כי כמוהם יהיו גם הם:
דינים בנביא שהיו הלכה למשה מסיני והנביא סמך אותם לקרא: א) כהן ערל אסור לעבוד והרי הוא באזהרה (לרמב"ם ל"ת דאורייתא ולרש"י מדברי קבלה) מדכתיב (יחזקאל מ"ד, ט) וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני (סנהדרין פ"ג:) ושם (כ"ב.) ביארו חז"ל דעד דאתא יחזקאל גמרא גמירי לה. ב) פרועי ראש ששימש במיתה (שם) מדכתיב (שם, כ) פרע לא ישלחו וכתיב בתריה ויין לא ישתו, ואתקש פרועי ראש לשתויי יין דבמיתה, והא נמי גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא (שם כב:).
דברים שלמדום ממקראות הנביאים ודינם דין דאורייתא. א) מי שנתחייב בשתי מיתות נדון בחמורה אף שנגמר דינו תחלה על הקלה (סנהדרין פ"א) ויליף לה מדכתיב (יחזקאל י"ח, י) והוליד בן פריץ שופך דם בסיף, ואת אשת רעהו טמא ואל הגלולים נשא עיניו. והוליד בן פריץ שפך דם - בסייף, את אשת רעהו טמא - זו אשת איש, בחנק. ואל הגלולים נשא עיניו זו עבודה זרה בסקילה. מות יומת דמיו בו יהיה בסקילה. ב) דיני נפשות מתחילין מן הצד מדכתיב (שמואל א' כ"ה, יג) ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו ויחגרו איש את חרבו ויחגר גם דוד את חרבו.
ראינו מכאן שהדברים שגילו אותם הנביאים, והיו מסורים להם בהלכה למשה מסיני בתורה שבע"פ מדור לדור, מפי שבעה עדים והם בועז דוד ישעיה ירמיה יחזקאל עזרא נחמיה, אשר כולם יעידון ויגידון כי נמצאת תורה מסורה בע"פ מלבד התורה הכתובה, וכי עליה סמכו להגיד דבריהם ולאסמכן אקרא, יען לא פיחתו ולא הותירו דבר על התורה המקובלת, ואין למכחיש וכופר מקום מפלט מזה כי אם להכחיש ולערות גם את היסוד הנאמן הזה ולומר דברי מינות שרשות ביד הנביא או האדם לשנות מן התורה הנתונה למשה רבנו ע"ה לגרוע ולהוסיף וזה רע ומר, וקורא אני עליהם מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו נאום ה', וכך דרכם של המכחישים עבירה גוררת עבירה ופקפוק יסוד אחד מערה את השני עד כי נשארים בלי אמונה, הרחמן יצילנו מהם ומהמהם:
[1] מאמר זה אינו הלכתי אלא מחשבתי. ישנה מחלוקת בין הראשונים אם חלק מהלימודי חז"ל היחס ההלכתי אליהם הוא מהתורה או מחכמים, למשל בסוגיית ספק דאורייתא לחומרא הרמב"ן הרשב"א ותוס' ורא"ש פוסקים שזה מדאורייתא לעומתם ראב"ד וי"ס גם הרמב"ם פוסקים שזה מדרבנן (הרוצה להרחיב יעיין בש"ש שער א, בית הספק לכריתי ופלתי, בית הספק אות א' מזרח שמ"ש, פר"ח סי' ק"י, ראשון לציון לבעל אור החיים, יבי"א ח"ח – יו"ד סי' א ד"ה ג. ואף יעיין בשיטת הרמב"ם במהדורת הרב קאפח על אישות פ"א הל' ב).
וכתב על כך הרב יהושע העליר (פרק ב', אות כ"א): " וכל דיני דרבנן גזירותיהם סייגיהם ותקנותיהם ומנהגות שהנהיגו חז"ל, תלוי במחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן להרמב"ם הוי ל"ת ועשה דאורייתא, ולהרמב"ן רק דרבנן, ואין בידינו להכריע ולהכניס ראש בין הרים גדולים הראשונים ז"ל, ויען כי לדינא אין נ"מ בזה רק לענין עונש דין שמים ולזרוזי נפשין, החרד לדבר ד' בלי תפונה יחוש ויירא לנפשו פן הנהו עובר על מ"ע ול"ת שבתורה בעברו על תקנה או סייג או מנהג של חז"ל וכפי דעת הרמב"ם ז"ל ראש הפוסקים ובפרט במקום שהוא מחמיר".
[2] לשון הגמרא: על שם אחיו - לנחלה, אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף - קורין אותו יוסף, יוחנן - קורין אותו יוחנן? נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן +בראשית מ"ח+ על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה; ולא ימחה שמו - פרט לסריס ששמו מחוי. אמר רבא: אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי.
[3] יש מחלוקת אם ברכת התורה דאו' או דרבנן ע' בצל"ח ברכות כא שסובר דרבנן, משכנות יעקב סי' סג וע' בערוך השלחן שמיישבו, ע' שו"ת פני משה סי' א. ובברכת רפאל (שפירא) סי' א (ובכל זאת יש במאמר זה עוד כמה דוגמאות ואין סתירה בכלל שלימודי דרשותם הם מהתורה).
[4] המבי"ט מאריך בזה בשער היסודות פרק לד, וזה לשונו: כי כי כל התורה כולה מראשה לסופה נאמרה למשה רבינו ככתבה וכלשונה, מבלי שינוי לשון או אפילו אות א' כל שכן ענין מהענינים הכתובים בה, וימשך מזה כי לא יפול שום שינוי בה לעתיד, כי אם היתה נאמרת מפי משה רבינו שאמר אלו הענינים והוא כתבם כפי מה שנראה לו, היה אפשר שיפול איזה שינוי בלשונה או בכתבה בכלל ענייניה, כי לא היינו נזהרים אלא בשמירת ענינייה, אבל מאחר שנאמת לנו כי ציור כתיבתה גם כן הוא מאתו ית' לא יהיה מקום שיפול בה שום שינוי, כי מי הוא זה אשר יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשהו, וגם מי הוא אשר יושיט ידו לשנות בתוספת או גרעון במה שכתב מפיו ית' ... כי הוא ית' הבורא כל העולם ויודע מה שעתיד להיות, ובוחן לבו וכליות מתחילת נתינת התורה ידע מה שיהיה עד סוף הימים ושלא תצטרך לתוספת ולא לגרעון:
ולא לבד תורה שבכתב היא שלימה מבלי תוספת וגרעון, אלא גם תורה שבעל פה אי אפשר ליפול בה תוספת או גרעון מן הטעם הנזכר, כי סדרה ומלותיה עצמן כמו שהן כתובות בתורה נאמרו למשה מסיני, ונמסרו לו דרכי הלמודות ריבויים ומיעוטים קלים וחמורים וג"ש ושאר מדות שהתורה נדרשת בהם, אשר אי אפשר ליפול בהם תוספת וגרעון כי הן נלמדות מן הכתובים המדויקים ככתבם וכלשונם מפי הגבורה, וכן ההלכות שאין להם סמך בכתוב והן הלכות למשה מסיני הן ידועות וקצובות שאין התוספת והגרעון ופל בהם:
ושלימות התורה אשר לא יפול בה תוספת ולא גרעון, יתבאר מכמה פנים וראיות מן השכל, מצד הנותן, ומצדה, ומצד המקבלים, ומצד האמצעי בנתינה, עכ"ל. ושם מבאר את כל הצדדים לפי הש"ס.
[5] עד שדוד המלך ע"ה הסמיכו דברי תורה לחז"ל, זה היה רק בע"פ.